|
|
תאריך: א' אייר תשס"ז ,19/04/07
להאמין באהבה - חלק ראשון
 |
ברגע ששמעתי את הפיצוץ מתחת לאוטובוס ידעתי שאנחנו בפיגוע. תמיד היה בי חשש מפני פיגוע, לא הייתי מאלה שחושבים ש'להם זה לא יקרה ...
באדיבות: "פרהסיא" - כתב העת של 'נפש יהודי'
חיה הרצברג |
חיה הרצברג, סופרת ועיתונאית, מראיינת את יהודית ויינברג שניצלה מפיגוע תופת באוטובוס בדרך לביתה בעמנואל.
מפני שז' אב הוא יום השנה לפטירתו של בעל ה'נתיבות שלום' זצ"ל, הרב הקודם מסלונים, והשעה שלוש בצהריים, היא השעה שבה נערכת תפילה מיוחדת של חסידים על הציון בהר הזיתים. לכן ידעתי בוודאות שיהיה מה שיהיה, יעבור עלי מה שיעבור, בעזרת ה: אני אצא מזה. במשך כל הזמן מאז - כאשר ירו עלינו וכאשר פינו אותי, כשהכניסו אותי לניתוח הראשון ולכל הרבים שבאו אחריו, ידעתי שאחיה, שאבריא, שהכל יסתדר בסופו של דבר. האמנתי. אותו בוקר נסעה יהודית ויינברג, תושבת העיר עימנואל מאז היותה בת ארבע, נשואה ואם לתינוק בן שנה וחודשיים, להשלים מבחן מרכז להשתלמויות מטעם מערכת החינוך בה עבדה. היא רצתה להגיע הביתה מוקדם, ולכן, כשגילתה ששכחה את פת שחרית שלה על שולחן המטבח בעמנואל, לא ניסתה לרדת לקנות לה משהו אחר. הטפסים היו אמורים להגיע בכל רגע, והיא המתינה להם. אבל חל עיכוב ארוך ורק בשעה אחת עשרה וחצי, נמסרו השאלונים לידי הממתינות. יהודית השיבה על השאלות במהירות המקסימלית, ובשעה שתיים עשרה מיהרה - עדיין בצום - אל התחנה. בכל מחיר רצתה לתפוס את האוטובוס של שתיים עשרה ורבע. התחנה התמלאה אנשים, אבל האוטובוס לא הגיע. הזמן חלף. החום הבני ברקי של אב הכה בממתינים, וכאשר חלפה חצי שעה ממועד בואו הצפוי של הרכב, החלו אנשים לעזוב את התחנה כשהם מבינים שבשל תקלה זו או אחרת, שכמותה קרו בעבר, האוטובוס כנראה כבר לא יגיע. יהודית לא ויתרה. היא המשיכה לחכות ובינתיים צלצלה להוריה, תושבי עמנואל, כדי שיבררו עבורה מה קורה. הזמן התארך ויהודית החלה להרגיש איך הצמא והרעב נותנים בה אותות. היא נכנסה לקיוסק סמוך כדי לקנות לה שתייה, ואולי עוד משהו, אבל בטרם הספיקה לערוך את הקניה צלצל הפלאפון שלה והוריה הודיעו, כי השיגו את 'דן', ושם נמסר להם שהם מתנצלים על התקלה ובמקום האוטובוס ההוא שלא הגיע, יוצא ברגע זה אוטובוס אחר. יהודית עזבה את הפריטים בקיוסק ורצה לתחנה. היא עלתה ראשונה לאוטובוס שהגיע מיד, אבל עד היציאה מבני ברק, כבר 
זכרתי שקראתי באחד הספרים שברכת 'שהכל נהיה בדברו' מבטלת דינים והתחלתי לומר מאות פעמים 'שהכל נהיה בדברו', היו בו, מלבדה, עוד כחמישים איש. כשהיא בצום, עייפה ומותשת מהחום הכבד, החליטה להשעין את ראשה אל החלון ולנמנם. אלא שבצמוד למושב שבספסל השלישי, בו התיישבה בתחילה, לא היה משטח זכוכית חלק, אלא פס ברזל עבה של מסגרת החלון ממוגן הירי. יהודית עשתה דבר שמעולם - והיא נוסעת המון בתחבורה ציבורית - לא עשתה עד אז: היא החליפה מקום. התיישבה בספסל הרביעי, שם היה משטח זכוכית עבה, ועליו הניחה את ראשה בתקווה לתפוס תנומה. הדרך עברה ללא כל הפרעות, העיר עמנואל נגלתה ממרחק, האוטובוס חלף על פני מקום הפיגוע הקודם שם היתה בעבר חורבה נטושה, ממנה ירו המחבלים על הנוסעים. החורבה נהרסה כבר מזמן, והאוטובוס של יהודית המשיך בדרכו. הם היו במרחק דקה וחצי נסיעה מן הישוב. ואז נשמע פיצוץ. יהודית ידעה מיד: זהו פיגוע. האוטובוס נתקע במקום ומעוצמת ההדף נקרע הגג לשניים. יהודית חשה חבטה בראשה מההדף, ולקח לה שבריר של רגע להתאושש. אז החלו הכדורים לשרוק סביבה בצפיפות. המחבלים, תכננו היטב את מעשיהם. באוטובוס ממוגן ירי אי אפשר לירות, אלא רק דרך החלונות המלבניים העליונים והצרים. בזמן נסיעה, אין כמעט אפשרות לכוון ולירות דרכם, לכן הניחו את הפצצה על הכביש למרגלות גבעה, וכאשר נתקע האוטובוס שם, פתחו עליו בירי צפוף מלמעלה, מן הגבעה שעליה עמדו. כך חדרו מאות כדורים לאוטובוס, ופגעו בנוסעים שבו. 10 נוסעים נהרגו. ועשרות נפצעו. והיו גם כאלה שיצאו בלי שריטה. רק ימים מאוחר יותר, כאשר ערכו הרופאים סיכום מקיף בתיקה הרפואי, אמר לה אחד המנתחים שלולי היתה שרויה בצום ביום הפיגוע, היתה הפגיעה גורמת לה לזיהום כללי בכל הגוף. הצום הזה, הכל כך לא שכיח בשעה שלוש בצהרי יום חול, היה פלא עליון שהגן על חייה. האישה שישבה במושב השלישי הסמוך לחלון- המושב שבו ישבה היא בתחילה - נהרגה בפיגוע. יהודית ניצלה. "אחרי הפיצוץ חשבתי, שצריך לרדת מהאוטובוס, ראיתי אש מבחוץ וחששתי שהאוטובוס ילכד בלהבות. אבל כשהתחילו היריות ידעתי שעכשיו אסור לקום. צריך לשכב על הרצפה ולתפוס מחסה. אלא שאוטובוס ממוגן הוא צר עוד יותר מאוטובוס רגיל, והיו בו עוד חמישים נוסעים שידעו כולם שבזמן יריות צריך לשכב על הרצפה. הבטתי סביבי - המעבר היה מלא כולו, גם בין המושבים לא היה איפה לשכב. החלטתי שמה שלא יהיה, על הראש אני שומרת. הראש הוא החשוב ביותר. כיסיתי אותו בשתי ידי, וכשגופי עוד על המושב, תקעתי את הראש עמוק מתחת לכל האנשים ששכבו על הרצפה". |
היריות נמשכו למעלה מרבע שעה, אישה אחת נפצעה לידי ודם זרם מהיד שלה. היא נלחצה והתחילה לצעוק שהיא מאבדת דם ועלולה למות. אני זוכרת שהרגעתי אותה: "אל תדאגי, זה לא הדם שלך, זה הדם שלי". ידעתי שנפגעתי. דבר ראשון אמרתי שמע ישראל ווידוי. את הוידוי אני יודעת בעל פה כי בנוסח של הסידור שלי מופיע הוידוי בקריאת שמע שעל המיטה. פעם, שנים קודם לכן, שאלתי את עצמי מאיזה טעם הכניסו בנוסח שלנו את הוידוי לקריאת שמע, ומצאתי באחד הספרים שהסיבה היא 'כדי שיהיה הוידוי שגור לאדם על לשונו'. מסתבר, כשאדם נקלע למצב שבו עליו לומר וידוי - אין לו בהישג יד את הנוסח המלא והמפורש. ידעתי בעל פה את המילים ואת הפירוש ויכולתי להתכוון לכל מילה. התפללתי, ובאותו זמן חשבתי בליבי - "יכול להיות שברגע הבא כבר לא אהיה בחיים. איך זה יהיה? איך מרגישים כשנפטרים? |
לא, זה לא היה מאמץ איום ונורא. זאת היתה פשוט בחירה. עכשיו אני חושבת, אולי זאת המשמעות של 'ובחרת בחיים'. הרגשתי שנפגעתי, אבל החלטתי לא לחשוב על זה בשום אופן. נזכרתי בסיפורים שקראתי בעיתון של סוף השבוע על בעל ה"נתיבות שלום" ז"ל, שבאותו יום חל יום השנה שלו, ורציתי להרהר בהם, אבל מהר מאוד הרגשתי שאין לי אויר, הראש שלי היה תקוע מתחת לאנשים, הפנים לרצפה, והחמצן נגמר. |
את עצמי לא יכולתי להזיז - אז עוד לא ידעתי שהעצב הראשי ברגל שמאל שלי נפגע - אבל התחלתי לצעוק: H אם מישהו שומע אותי - אם יש מישהו שיכול לעזור לי בבקשה תהפכו אותי כך שהפנים שלי יהיו למעלה. אין לי אויר. אני נחנקת". |
במרחק מה מאחוריה, שכבה הגברת ד. ועקבה בבעתה אחר המתרחש באוטובוס. "ראיתי את יהודית סופגת פגיעה אחר פגיעה, הכדורים נמשכו אליה כאילו היתה מגנט ופגעו בה אחד אחרי השני. רציתי לגרור אותה מהמקום ההוא שבו היא שכבה אבל ידעתי שבזמן יריות אסור להזדקף, ואם אקום אכניס את עצמי לסכנת חיים. התפללתי עליה, ואז שמעתי אותה קוראת לעזרה ומבקשת שמישהו יהפוך אותה. אמרתי בליבי: "אם היא כבר מתחננת, אי אפשר להתעלם". והחלטתי לגשת". גברת ד' הפכה את יהודית והצילה את חייה, ובו בזמן נפגעה מקליע שחדר לגבה. |
יהודית מצאה את עצמה עם הפנים כלפי מעלה, ובבת אחת ראתה את השמיים שמעל. הגג, כאמור, נקרע לשניים בפיצוץ הראשון. |
"אלה היו רגעים מדהימים. רגעי התעלות. רגעי קירבת אלוקים שאי אפשר לתאר במילים. אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה שחוויתי אז - בוז יבוזו לו. זאת היתה המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי בחיי. היא שינתה אותי, היא שינתה את כל חיי. |
מה שאדם עובר, אני חושבת, בעשרות שנים של התנסות כאן בעולם, עבר עלי אז בכמה דקות. ההבנה העמוקה שהבלי העולם הזה לא יושיעו אותי ואין בהם ממש. ההכרה בכך שרק קירבת אלוקים היא טוב אמיתי. ההבחנה בין מה שקשור עם הנצח ומשרת אותו לבין מה שמבזבז את הזמן, מטעה אותנו ומאכזב אותנו - |
התגלתה לי באותם רגעים בבהירות מוחלטת. האדמו"ר בעל הנתיבות שלום ז"ל היה אומר לעיתים קרובות: 'לך אני אדוני המלך'. |
לא היו צרחות היסטריות מסביב. עשרה אנשים נהרגו, עשרות נפגעו, והאווירה היתה שלא מעלמא הדין. מסביבי שמעתי רק תפילות, תהילים, 'אלקא דמאיר ענני', קבלות שאנשים קיבלו על עצמם. |
העיתונים נותנים לפיגועים כותרות כמו 'תופת', 'זוועה', 'טרגדיה'. מי שהיה שם יודע שההיפך הוא הנכון. זאת לא תופת, זה שערי גן עדן. העיתונות כותבת מנקודת מבטו של גוף שמסתכל על גוף, אבל הרגעים ההם היו רחוקים מאוד מאוד מן המצב הגופני ... הרגשתי שה' מושיט לי יד מן השמיים, יד מלאת אהבה, והוא אומר לי: "תחזיקי בי. תחזיקי חזק רק בי. אני אוציא אותך מפה". |
החלטתי בשום אופן לא לחשוב על הפציעה, על הדם שאני מאבדת, מתי יבואו המחלצים ואיך זה שכוחות הביטחון עוד לא הורגים את המחבלים. אמרתי את פרק צ"א בתהילים. מילה במילה, אות באות, במשמעות עמוקה כתהום. זכרתי שקראתי באחד הספרים שברכת 'שהכל נהיה בדברו' מבטלת דינים והתחלתי לומר מאות פעמים 'שהכל נהיה בדברו', ללא הנוסח של הברכה המלאה, שהרי לא היה לי על מה לברך. מהר מאוד גם הרגשתי למה האמירה הזאת מבטלת את הדינים. שהכל נהיה בדברו. בדברו של ה' יתברך. ה' שומר עלי. הוא גוזר מה יקרה בדיוק. אני לגמרי בידיים שלו, כמו תינוק מוגן בחיק אמו. יקרה לי רק מה שהוא החליט שיקרה. והוא אוהב אותי אהבה כזו, שאי אפשר להסביר במילים. |
מה את שואלת, אם היה לי קשה לחשוב את זה? |
לא, זה לא היה מאמץ איום ונורא. זאת היתה פשוט בחירה. עכשיו אני חושבת, אולי זאת המשמעות של 'ובחרת בחיים'. |
|
|
